המשמעות וההשלכות הנובעות מהגדרת סוג הקול:
טנור, בריטון, סופראן וכו'
לא משנה איזה סוג רפרטואר ואיזה סיגנון זימרה אתה מבצע, בין אם זה אופרה, חזנות, מוזיקת פופ, מוזיקה ערבית או פייטנות - החשיבות של ידיעת סוג הקול שלך היא מכרעת מאוד. הקביעה אם אתה טנור, בס, בריטון, או אם את סופראן, מצו-סופראן או אלט היא חשובה מאין כמוהה, כייון שהיא מכתיבה לך את איזורי המנעד בהם תשתמש כזמר מבצע, ובמקרה של עולם האופרה, גם מכתיבה מסגרת רפרטואר נוקשה, ואפילו סוגי תפקידים מסויימים מאוד, בהתאם לתת-סיווג הקולי (לדוגמא : טנור לירי או טנור דרמטי וכו'). ההחלטה או הקביעה של סוג הקול חייבת להיות מסקנה מלומדת, הנשענת על הכרה אמיתית של המנעד, של הגוון הקולי, של הטמפרמנט הביצועי, של נטיות התלמיד, ושל בדיקת היכולת לפרוייקצייה ושירה מבריקה לאורך המנעד.
טעות נפוצה ועצובה מאוד היא כאשר תלמידים וזמרים מגדירים את עצמם בד"כ כקול נמוך יותר מקולם האמיתי הפוטנציאלי, רק מכיוון שאין להם היכולת או ההדרכה הנכונה שתביא אותם למימוש הפוטנציאל הקולי שלהם, שהוא גבוה יותר. כלומר : טנור ששר כבריטון, רק כי קשה לו לשיר גבוה, בגלל היעדרות של טכניקה סדורה. גרוע יותר הוא מקרה שבו מורה מחליט עבור תלמיד כי הוא בס, כיוון שאין לו את הכלים לעזור לו להגיע למימוש האמיתי שלו כבריטון. בכדי להגיע להגמשה אמיתית ובריאה של המנעד, ובכדי להגיע לפוזיציה בריאה ונכונה - יש צורך בהדרכה מקצועית וניתוח מדוקדק של ההפקה הקולית של התלמיד. התנהלות מעוותת אחרת היא של מורים שאינם מצליחים לגרום לתלמיד לשיר בעוצמה הגדולה והאמיתית שלו, ומחליטים מתוך אימפוטנציה פדגוגית, כי קול התלמיד הוא קטן, ולכן "מודיעים" לתלמיד שעליו לשיר רק בארוק או ליד.
ההחלטה מה הוא סוג הרפרטואר הנכון עבורך, וההחלטה מהוא סוג הקול שלך, חייבות לבוא רק אחרי אינטראקציה עם גורם מקצועי ובעל נסיון, שיש לו את היכולת להביא אותך ראשית למימוש היכולת הווקאלית והפוזיציונית שלך. לאחר הכרת היכולות והאיכות הקולית - ניתן לדבר על סוג קול ורפרטואר.
זמר טנור שמהסיבות שמניתי לעיל בוחר לשיר רפרטואר של בריטון, גורם לעצמו עוול גדול וכפול. לא זו בלבד שהוא מחספס את קולו ומאמץ אותו באיזורים שיניבו פרוייקציה מועטה, אלא שבטווח הארוך הוא אף הורס את סיכוייו לשיר כטנור, ומקהה את איזורי התהודה והברק הקולי שלו. הדבר נכון גם לסופראן הבוחרת לשיר כמצו או כאלט וכו'.