יחסי הגומלין בין הטכניקה לבין הקישוטים והאפקטים הקוליים בסגנונות השירה השונים

לכל ז'אנר או סוג שירה יש את המניירות המיוחדות לו, את הקישוטים המיוחדים ואת התוספות הסגנוניות המשתלבות בביצועו. ניתן לראות דוגמאות רבות כאלה:

בפיוטים ספרדיים ובשירה ערבית יש סלסולים רבים, גם בחזנות אשכנזית יש סלסולים רבים ומעברים מצליל לצליל בגליסנדו משתפך. באופרה איטלקית של התקופה הרומנטית מקובל מאוד לעבור בין הצלילים בפורטמנטו (משיכת הצליל כלפי מעלה ולא מעבר נקי בין שני הטונים), במוזיקה של הבארוק מקובל לקשט בקולורטורות, וכן הלאה דוגמאות רבות לכל סוג שירה.

במהלך מסלול של לימודי פיתוח קול, ובמיוחד בשלבים הראשונים, כאשר ניגשים לבצע יצירה מסויימת מהרפרטואר האישי, הכוללת קישוטים סגנוניים מסוג מסויים, רצוי מאוד להניח לקישוטים, ולהגיע קודם למצב של רכישת הכלים הטכניים אותם אנו מעוניינים ללמוד. לאחר ביסוס האלמנטים של הטכניקה, ולאחר שהצלחנו לשיר בצורה יציבה ובעלת מיקום טוב את היצירה מתחילתה ועד סופה - או אז, ורק אז, ניגש לשלב את הקישוטים ביצירה, ונעמוד על הדרך הנכונה לבצע אותם. בסגנונות מסויימים, הקישוטים והמניירות הרלוונטיות גורמים פעמים רבות למצוקה גרונית, למשיכה לפוזיציה נמוכה או אחורית וכו'. לכן כאמור, לא כדאי לגשת לביצוע יצירה בשלב לימודי, כאשר מייד משולבים בה כל קישוטי הז'אנר. במילים אחרות - כדאי "לגהץ" כל יצירה מקישוטים בשלב שבו אנו עדיין עובדים על ייצוב הטכניקה הווקאלית.